מבוא על הנבטים

הנבטים ודרכי הבשמים

 

 

הקדמה

 

 

הנבטים הם עם ערבי קדום אשר הצליח לעשות דבר שאף עם אחר לא הצליח לעשות בזמנו - פיתוח נתיבי מעבר דרכם שינעו סחורות, בעיקר תבלינים ובשמים מאזור דרום ערב (תימן של היום) ועד נמלי הים התיכון ובראשם נמל עזה. מסעם זה ערך סביב שישים וחמישה ימים של חציית מדבריות בתנאים קשים ביותר, כאשר אורחת הגמלים המצומצמת נעה בדרכים שרובן המוחלט עברו בשטחים שאינם מיושבים ומקורות מים מעטים אם בכלל. כשמדובר על אותם ימים צריך להדגיש כי מעשה זה הינו בגדר פלא, שום עם או גוף אחר לא הצליח להגיע להישגם זה, דבר המעיד על יתרונם הברור – חכמת המים, האירגון והסדר שאפיין את השבטים הנבטים. יכולתם לעבור מסע זה הביא אותם למעמד גבוה מאוד בקרב שבטי ערב ולהישגים כלכליים אדירים. זאת אפשר לראות עוד היום בפאר יצירתם, הבירה – פטרה, שם חצבו הנבטים את עירם בסלעי אבן החול האדומה, ובין נקיקי הסלע שמרו את אוצרותיהם ובנו את מערות הקבורה המרשימות. השאלה הנשאלת, מה הפך אותם לעשירים כל כך? והתשובה, תבלינים ובשמים!

 

באותם ימים, לפני למעלה מאלפיים שנים, האימפריה היוונית והרומית היו צרכניות בשמים ותבלינים בקנה מידה אדיר. מרכז תרבותם ופולחנם הדתי התבסס על מוצרים אלה ובעיקר על המור והלבונה. הנבטים הבינו צורך זה וידעו לנצל זאת. מסעם החל בעיקר באזור תימן, שם גידלו את צמחי המור והלבונה בתנאי אקלים סוב טרופיים יחודיים (בהרים ברום של כ-1000 מטרים), והמשיך לעבר נמלי הים התיכון ונמל עזה בראשם, אשר היוו את השער הימי אל מרחבי האמפריה היוונית והרומית. בימים אלו, סחורות מבוקשות מכל העולם היו מועברות בנתיבים מסובכים לכיוון מרכז האימפריה – רומא. כך במקביל התפתחו לדוגמא דרכי המשי המפורסמות שהעבירו את החומר היקר מסין דרך מרכז אסיה לכיוון רומא. באותו אופן ועל צורך כלכלי זהה התפתחו רשתות הדרכים בהם עברו התבלינים והבשמים ובראשם – המור והלבונה, בדרכי הבשמים המפורסמות אשר מסעם הסתיים בנמלי ארצנו.

 

בתרבויות פגניות, כמו בעולם היווני - רומי,  נהוג היה להקריב קורבנות במקדשים לצרכי פולחן, דבר שיצר ריח נוראי של עור, צמר, נוצות ופרווה שרופים. ריקבון הבשר "תיבל" את הארומה ועל כך היה צורך להעפיל עם ריח חזק במיוחד. המור והלבונה ידעו לתת את המענה ההולם כאשר הקטירו מהם את העשן הריחני. כשכל רחבי האמפריה נשענת על תרבות דתית שבאה לידי ביטוי בהקרבת קורבנות במקדשים ,לצורך ריצוי האלים, קיים ביקוש אדיר למוצרים אותם רק הנבטים ידעו להוביל באותם ימים.

 

 

המימד ההיסטורי

 

 

בדומה למסעות אותם עברו הנבטים בדרכם לנמלי הים התיכון, כך גם מסעם ההיסטורי סוער ומפתיע לא פחות. כפי שכבר נכתב, מוצאם ממדבריות ערב, מרחב מדברי עצום בגודלו. סביב המאות ה-6-5 לפנה"ס מעידים עליהם כי שדדו שיירות שעברו על הדרכים הראשיות שבחצי האי ערב, בחלקו המערבי בכלל וחבל חיג'אז בפרט. המעניין הוא שכבר במאה ה-5 לפנה"ס, בתקופה הפרסית, ובעיקר מהתקופה ההלניסטית (שהחלה עם כיבושי אלכסנדר מוקדון בשנת 332 לפנה"ס) הנבטים הפכו למשתמשים עיקריים באותה רשת דרכים שנהגו לשדוד בה שיירות בעבר. בפועל, משלב זה, הנבטים יוצרים מונופול שינוע סחורות שאף אחד מלבדם לא יכול לבצע. הם מנצלים דרכים קיימות ויוצרים נתיבים סודיים חדשים ובונים באופן נסתר מקורות מים מלאכותיים במרחק של יומיים הליכה זה מזה. את אותם מקורות מים, שמרביתם הם בורות החצובים בסלע, הם מסתירים בטכניקה ייחודית בה פתח הבור נסתר מהעין ואף קשה לאיתור כשעוברים בקרבתו. דוגמה מוצלחת לכך קיימת באזורנו בבור נבטי סמוך לעיר עבדת – בור חווארים. דבר נוסף שמסייע להם ביצירת המונופול הוא הסדר החברתי שאפיין אותם. כך לדוגמא, הציבו מיצדים לאורך נתיבי המסע ששימשו לצורך שמירה, הלנת גמליהם והתרעננות. בנוסף מערכת החוקים הפנימית, שנשענה על אמונה דתית עזרה להם לשמור על המסורת ומערכת הערכים השבטית אשר התחנכו לאורה. אבוי לנבטי שיגלה את סודותיהם, הרי על חוכמתם הרבה נשען אותו מונופול משגשג שיכול לספק לאמפריות במערב את המור והלבונה היקרים. וכך מהתקופה ההלניסטית הנבטים מתחילים להתעשר, לצבור כוח ומעמד.

 

 

באחד ממסעות הכיבוש היוונים במרחב, בהם כבשו גם את ארץ ישראל ומצרים, ניסו היוונים לכבוש גם את מרחבי הפעולה של הנבטים, אך ללא הועיל. לנבטים היה יתרון ברור במרחב המדברי ביחס ליוונים שמגיעים מהמרחב הימי. זאת אגב, אנו יודעים מרישומיו של הירונימוס מקארדיה שהיה קצין בצבא היווני בימי אלכסנדר מוקדון ולימים תיעד את שהתרחש באותם ימים. הוא מוסיף באומרו כי כוחם ועושרם עולה על כל שבטי ערב האחרים וזו עדות מרשימה לכוכם ושליטתם של הנבטים אשר יכלו לאמפריה אדירה שכבשה חצי עולם דאז.

 

 

המאה ה-2 לפנה"ס הנבטים ממליכים על עצמם מלך שמאחד ומגבש את כלל השבטים. מרגע זה כוחם ואירגונם של הנבטים גדל באופן דרמטי, הם כובשים את מרחבי הנגב ובונים תחנות מעבר (מיצדים) בעבד, חלוצה וניצנה. אלו, יושבים על דרך הבשמים הדרומית שמגיעה מאזור פטרה בירתם, ומאפשרים לנבטים לעבור אותה עם ביטחון. בהמשך, הממלכה הנבטית תמשיך לכבוש שטחים מצפון הכוללים את הרי אדום ומואב ואפילו יגיעו אל אזור החורן (דרום – מערב סוריה של היום) ודמשק. כל זאת עוד בתקופה ההלניסטית, בה היוונים שולטים במרחב, במקביל לאוכלוסיה יהודית שחיה בפנים ארץ ישראלית תחת היוונים. בתקופת מרד החשמונאים היו הנבטים לצד המורדים היהודיים כנגד האוייב הסלבקי המשותף והמאיים, אך האידיליה נשברה עם כינון הממלכה החשמונאית. נקודת חיבור הסטורית נוספת היתה בתקופת מלכותו של אלכסנדר ינאי, הכובש החשמונאי הגדול שהרחיב את הממלכה היהודית. בתקופתו, ינאי כובש את עזה שעד אותם ימים היתה בשליטה נבטית, שהרי משם הם העבירו את סחורתם לספינות שינועו צפון - מערבה לכיוון יוון. לכן בתקופה זו מצאו הנבטים נמל יעד אחר למסעם בצפון מצרים. עקב כך ננטשות לכמה עשרות שנים הערים הנבטיות הקטנות שקמו במרכז הנגב.

 

 

קשר יהודי נבטי נוסף נקשר בדמותו של הורדוס. אנטיפטרוס, אביו של הורדוס שכרת ברית עם המלך הנבטי חרתת הרביעי, התחתן עם בחורה נבטית בשם קיפרוס שלימים תהייה אימו של הורדוס. המשך הסיפור קשור בבנו של הורדוס, אנטיפס, אשר התחתן עם ביתו של המלך הנבטי, כמובן לצרכים מדיניים. מתקופת מלכותו של הורדוס סדר הכוחות באזור השתנה. בין הורדוס לנבטים היה מתח תמידי בעקבות מאורעות הסטוריים אך התקבע הסדר בו הנבטים יעבירו את סחורותיהם שוב  דרך נמל עזה והנבטים ישלמו מס על כך. בעקבות זאת "הנגב החל פורח" כחזון בן גוריון והערים הנבטיות החלו להתפתח מאוד.  אותם ערים היו למקומות הבטוחים ביותר ללינה ומנוחה בעבור השיירות אשר הובילה סחורה יקרת ערך זו והיוו טרף מבוקש מאוד לשודדי הדרכים. לכן בנוסף אליהם נבנו מצודות, מחנות צבא ומשכני כוחות נבטים. את הכסף הרב  שמרו הנבטים בבתי אוצר מוחבאים בעריהם, ובעיקר במקדשים, שם התנועה היתה ערה בכל שעות היום והלילה.

 

 

בתקופה הרומית, הכוללת גם את תקופתו של מלכות הורדוס במרחב, התמידו הנבטים בתפקידם והמשיכו להתפתח מאוד. בתחילה, חלק מהקיסרים הייטיבו עמם וחלק ניסו לספח ולכבוש את ממלכת הנבטים. מתואר כי בשנת 25 לפנה"ס יצא מסע רומי לנבטיה בשליחות אוגוסטוס קיסר ןמטרת המסע היתה "לרכוש ידידים עשירים אל לכבוש אויבים עשירים בערב". אוגוסטוס קיסר הכיר את היקפי המסחר הנבטי וסחורותיהם ורצה חלק מהעוגה, שהרי הרומים מוציאים כמות אדירה של זהב בעבור אותם בשמים, זאת כאשר הנבטים אינם רוכשים מהם דבר. כפי שקרה עם היוונים בעבר, כך קרה עם הרומים שניסו לכבוש את המרחב הנבטי ואלפי חיילים מתו מהתייבשות עקב חולשתם למדבר. רק בימי המלך רבאל השני הנבטים מסופחים רשמית וסופית לאמפריה הרומית (שנת 106 לספירה) וכך נוצרת הפרובינקיה  ערביה. טרייאנוס הקיסור מבצע את המהלך הדרמטי ובמקביל מבוטלת גם הממלכה היהודית שהופכת גם היא להיות פרובינציה בשם פרובינציה יודאה (שבשנת 136 לאחר מרד בר כוכבא תהפוך להיות פלסטינה).  יצירת פוריבינקיה ערבית עם דומיננטיות נבטית, עם שטחים גדולים ורחבים שהועברו להם הכוללים את אדום, מואב וחלק מהבשן נתן שקט ובטחון לנבטים שהרי עכשיו הם חלק מאמפריה גדולה שיש לה צורך גדול בנבטים עצמם לצורך המשך תפעול האמפריה והטקסים הדתיים.

 

 

שלב החיבור בין הנבטים לאמפריה הרומית הוא דרמטי, כאן מנהגיהם ותרבותם הקדומים של הנבטים מכיל לתוכות מנהגים מערביים, בניגוד לתרבות הנוודית – ערבית שהם הגיעו ממנה. החוק הנבטי הקדום אסר עליהם לבנות בית, לזרוע שדה ולשתות יין. היינו, חוקם הזכיר להם תמיד כי הם נוודים שעליהם לנוע ולא להשאר במקום קבע עם בית, ולכן אין סיבה שיזרעו זרע או כרמים ליין. מעבר לכך, פנתאון האלים הנבטי הורכב מאסופת אלים מהמרחב המדברי ברובו. הנבטים קיימו פולחן לשמש ולעצמים ללא דמות כמו אבנים. ראש האלים היה דושרא ולא כמה בנות זוג, שהמוכרת היא אל-עוזה. מכתבי סטרבו אנו שומעים גם האל האדומי קוס, ועל אלים רבים נוספים ובינהם ארסו ARSU – הוא אל השיירות החשוב. הנבטים נהגו להקריב להם קורבנות ולהקטיר להם קטורת. אגב, מנהגים דתיים דומים התקיימו בכל רחבי מדברית ערב על שלל שבטיו תרם האסלאם התפתח והשתלט על חצי האי. תקופה זו מכונה הג'האליה.  עם סיפוח הנבטים, הרומית מיטיבים איתם ובונים להם דרכים באזור הנגב שיקליו עליהם את מעבר השיירות. כך נפרץ נתיב צפוני שיעבור במעלה העקרבים המוכר לנו היום, דרך ממשית. משלב זה אנו עדים לשינוי אדיר בחייהם של הנבטים. עד אותו שלב החלו להתפתח ערים קטנות כדוגמת עבדת אך המוטיב העיקרי נשען על נדידה ושינוע סחורות, עם פולחן לפנתיאון האלים הנבטי הקלאסי. משלב ההטמעה באמפריה החלו הנבטים תהליך קבלה של המנהגים הרומית. שמות האלים שונו אך תפקידם נשאר. כל משל דושרא הפך לזאוז עצמו ואל-עוזה נמשלה לאתנה. הנבטים החלו לבנות מקדשים בסגנון רומי אך עם "תאצ'" מקומי בסגנונן הארכיטקטורי. הערים החלו להתעצם ולהתבסס וכמו בכל עיר רומית ראויה, התקינו בתי מרחץ, בריכות, ומתקנים ציבוריים נוספים. מי כמו הנבטים ידעו לתת מענה למחסור המים במדבר לצורך תפקוד של אותם מתקנים. עם חלוף השנים החלו הנבטים מקיימים חקלאות לצורכי מחייתם בערים שהתפתחו על הדרכים הראשיות כדוגמת חלוצה, עבדת, ממשית, רחובות (רוחייבה) ניצנה ושבטה.

 

 

החקלאות הנבטית תעבור תפנית נוספת עם שינוייה של האמפרייה מפגאנית – לנוצרית. היינו, מהתקופה הביזנטית. במהלך המאה ה-4 האמפריה הרומית הופכת מיישות שרודפת אחרי נוצרים לאמפרייה שמכילה ומקבלת על עצמה את הדת הנוצרית. באמפריה זו – הביזנטית, המקדשים מוחלפים והופכים לכנסיות, הפולחן משתנה ואין המשך של הקרבת קורבנות במזבח. עקב כך הביקוש למור ולבונה יורד פלאים, ובסיסם הכלכלי של הנבטים נופל איתו. הנבטים גם הם הופכים נוצרים ועד היום בערים הנבטיות בנגב אנו רואים כנסיות מפוארות וקדומות, משלבי השינוי הראשוניים באמפריה. הנבטים, עם חכם כבר אמרנו, ממציא פטנט חדש ומזהים את הצורך הגובר ל- יין! הנוצרים ברכבי האמפריה שותים את היין, המקביל לדמו של ישוע הנצרתי, בטכסי המיסה (ליטורגיה). יין אפשר לייצר בעוד הרבה מאוד מקומות באמפריה ולכן, אין זה יכול להיות מונופול כמו בעבר, אך הנבטים יכולים לייצר יין שמקורו מארץ הקודש, וזה כבר מבוקש! ואכן, נוטעים הנבטים כרמים רבים ומייצרים מנגנוני איסוף מים שינצלו כל טיפת גשם שתזרום עם השיטפון. יחד עם זאת הוקמו גתות אדירים ליצירת היין מהענבים. את היין היו משנעים בכדי חרס מאורכים לעזה ומשם בספינות את נמלי האמפריה הרבים. עד היום מוצאים בחפירות ארכיאולוגיות קנקנים מסגנון "קנקני עזה" באתרים שהיו ברחבי האמפריה דאז.

 

 

את דעיכתם של הנבטים אנו מזהים עם הכיבוש הפרסי והמוסלמי במאה -7. מהאז שלטונה של המוסלמים באזור כל המערך עליו נשענו הנבטים השתנה, המסחר, בסיס כוחם הכלכלי, דתם ובטחונם. חלק מהנבטים התאסלמו בתקופה זו ומרביתם נשארו נוצרים, לכך אנו עדים בהמצאות מסגד לצד כמה כנסיות מאותה תקופה בממשית. העדויות האחרונות לקיומם של אוכלוסיה המכונה נבטים היא מהמאה ה-8, בתקופה זו הערים מפסיקות לתפקד, חלקם נעזבות באופן מאורגן ומתוכנן כנסיון אולי לחזור בהמשך. אין ידיעה ברורה איך קרה הדבר בדיוק אך יתכן כי הנבטים שנשארו נטמעו באוכלוסיה הכללית ומצאו מקומות אחרים לקיים את חייהם. בפועל, הנגב מאבד מכוחו והאוכלוסיה כמעט מתבטלת. מה שברור, שיחסי הערבים אל הנבטים עוד מקדמת דנא אינם מהמשובחים ביותר, עקב הצלחתם וה"אף למעלה" שהתבטא מזה. הנבטים כמובן בידלו עצמם מהשבטים הערבים האחרים ועוצמת הכלכלית אפשרה זאת. בתקופה המוסלמית העוינות כלפיהם באה יותר לידיי ביטויי כפי שמוצג בציטוטים המיוחדים הללו:

 

 

אמר שליח אללה, יברכהו אללה ויקדמו [בסבר פנים] אל תבוזו ל[שבט] קורייש ואל תקללו את [שאר] בני ערב, אל תשפילו את הלקוחות ואל תחיו עם הנבטים, כיוון שאלה הם מחלל הדת ורוצחי הנביאים. אם יתיישבו אלה בערים, יבנו בתים, ידברו ערבית וילמדו את הקוראן, הרי שישתלטו על בני האדם בדרכי מרמה והונאה ויטעו את דת האסלאם.

 

 

מסופר כי היה לאבו חוריירה ידיד אשר כיבד אותו. פעם אמר [אבו חוריירה] לו: "אהבתיך, אך איני יודע מי אתה." ענה: "אני מתושבי אל-סוואד". אמר לו אבו-חוריירה: "רחק ממני, כי שמעתי את דברי שליח אללה, יברכהו אללה - אנשי סוואד הם רוצחי הנביאים, מחללי הדת, תומכי המדכאים בכל הזמנים ומלווים בריבית, הם מפתים [את בני האדם]".

 

 

מסופר, כי באו האנשים אל אמיר המאמינים [עלי], עליו השלום, ואמרו לו: "הוי, אמיר המאמינים, אני חיים באדמת אל-סוואד והיא מביאה לנו תועלת". וענה להם עלי, יתרצה ממנו אללה: "אכן, שכניכם הם אלה, אשר בהם השתכנו אי תשומת הלב, הפיתוי, הקנאה, חוסר הצדק, העורמה והמרמה, חלקם באסלאם אינו משמעותי וחלקם בעתידו של העולם קטן. שמעתי כיצד שליח אללה, יברכהו אללה ויקדמהו, אמר כי אם הנבטים לומדים את הדת, מדברים ערבית ולומדים את הקוראן, הרי שיש לנוס מפניהם, כיוון שהם מלווים בריבית, לוקחי שוחד ואומרים דברי שקר, ואינם עוזרים לאסלאם."

 

 

מסופר, כי השטן התאהב בחזיר, התנפל עליו והחזיר הוליד בן, אשר קראוהו מַאשנוּ. כאשר צאצאיו התרבו, ניגש [השטן] אל סוליימאן [המלך שלמה] ואמר לו: "הראה לי את ילדיי." ענה [סוליימאן]: "ילדיך הם הנבטים, אשר עובדים את האדמה והם האנשים אשר מסוגלים יותר מכל השאר לסבול חום וקור."